Home sweet home

מכירים את ההרגשה הזו שאתם מגיעים הביתה ופושטים מעליכם את כל היום שהיה, משאירים מאחור את כל האירועים, את כל השיחות, את הלחץ, את המשימות, את כל החוויות המטלטלות מחממים מים לקפה, או מוזגים כוס יין, חולצים נעליים, עוברים לבגדים נוחים, ומתיישבים רגל על רגל בסלון או במיטה, ומקשיבים ל.... שקט?! ... ובעיקר מרגישים 'סוף סוף בית'?

בטוחה שכולכם יכולים להתחבר לתחושה שתיארתי, אבל טקס ה"חזרה הביתה" יכול להיות קצת שונה מאחד לשני, ובכל זאת לשילוב המילים home sweet home יש משמעות רכה כזו, עוטפת כזו, מלאה בחום ואהבה, תחושה מחבקת כזו ונעימה... שרק כשהיא חסרה בכם  - אתם הכי מתגעגעים אליה! נכון?

בסוף שבוע שעבר יצא לי לחשוב הרבה על 'מהו בית בשבילי'? איפה אני מרגישה הכי בבית? אילו ערכים מתקיימים עבורי כשמתקיימת בתוכי תחושה של בית? איך הסביבה החיצונית שלי משקפת לי בית? האם בית עבורי זו תחושה ערכית? מגדרית? תדמיתית? מה חשוב לי בבית? מי חשוב לי שיגור איתי או לידי? באיזו שפה מדברים אצלי? מהו הקו האדום שאם ייחצה, אדע שעבר שם הגבול?

ומתוך אלו גם עלו לי מחשבות, שלא מפסיקות להטריד אותי בנוגע לחטופים, שהפכו להיות בינתיים בני ערובה בבית של השכנים, שתמונותיהם המתנוססות בכל רחוב ושלט חוצות כבר מזמן הפכו להיות חלק בלתי נפרד מן "הנוף הבייתי" בכל ישוב. וכעת גם הצטרפו לקשט את הנוף הזה  - שלטים של תקווה שנכתבו מהלב, אך, איכשהו, ככל שעובר הזמן - הם אט אט מתחילים לאבד את המהות  והמשמעות שלהם והופכים לסיסמא, או לשפה שמותאמת לשיח נוכח התקופה, כמו:

 "יהיה טוב"    מחכים לכם בבית"   מחזירים אותם הביתה עכשיו"  ועוד...

ואני שואלת - באמת?!

האם הבית שהם עזבו ב 7.10 בגלל כל מה שקרה עד 6.10 הוא בדיוק אותו בית אליו הם חוזרים? האם ה"דלת" שנפרצה אצלם בהפתעה גמורה ובכאבי תופת נוראיים ואשר ממנה הם נחטפו, היא אותה הדלת דרכה הם יעברו בחזור? האם הם יחזרו לאותו מקום ממנו יצאו? האם הם רוצים לחזור ל'בית ההוא' שהם זוכרים? האם הערכים של הבית אותם הם עזבו, השכילו להשתנות ולהתחדד?  האם כל מה שהתרחש בבית טלטל את כולנו מספיק כדי להשתנות, לחשב משמעות מחדש, ולהתייצב אחרת בשבילם? מי נשאר פה ושמר על עצמו כדי לקבל אותם חזרה בחיבוק עוטף ומנחם?

וכשאני כותבת שורות אלו.... אני לא רק חושבת על החטופים שבעזה, אני חושבת על החיילים, על אנשי המילואים, על נשות המילואים, על המפונים, על משפחות חסרות בנות ובנים, על ילדים ומבוגרים, על חולים, ומובטלים, על עצמאיים, על מטפלים ונפגעים בנפש ובגוף,  על כ"כ הרבה "סוגים של אנשים" שכווווולם מרכיבים ביחד מהות ומשמעות של "בית".........

ב7.10 התערערה לכולנו תחושת הבית!! פשוט כך.

כשאני לוקחת דף ועט ומתחילה לכתוב – זהו בית בשבילי. לא כולם מתחברים לכתיבה, אבל כתיבה ושימוש בה, בהחלט יכולים להחזיר את תחושת הבית, את חווית הבית הפנימי.

ועל זה בדיוק אני רוצה לדבר הפעם:

במרחב העצום של הקיום, קיים מקום אינטימי וקדוש ממש יותר מכל מגורים פיזיים - זהו המרחב שבו אנחנו מרגישים הכי אותנטיים, הכי קרובים לעצמנו, הכי שלווים והכי מיושרים עם האני האמיתי והמזוקק שלנו. זהו מרחב פנימי שלגמרי חוצה את גבולות הלבנים והטיט, כי יסודותיו נטועים עמוק בתוך החדרים של הלב והמרחבים של הנפש שלנו. אני אוהבת לקרוא לו: הבית הפנימי.

התחושה של "להרגיש בבית" יכולה להתבטא בצורות שונות, כל אחת נושאת את המהות והמשמעות הייחודית שלה. עבור חלק, זה עשוי להיות החום של הקשרים המשפחתיים, החיבוק של היקרים לנו, וההיכרות של זיכרונות משותפים ונוסטלגיים. עבור אחרים, הוא עשוי להימצא בחיבור לטבע – החל מרשרוש העלים, דרך התחושה הנעימה של הרוח ועד הליטוף העדין של אור השמש המסתנן מבעד לעצים. ובכל זאת, עבור רבים, זהו מפלט פנימי - מקום של שלווה פנימית, קבלה עצמית וחיבור רוחני.

בעוד שהביטויים החיצוניים של "בית" משתנים מאדם לאדם, יש חוט משותף שקושר אותם יחד - תחושת השייכות, הביטחון והאותנטיות. זוהי תחושה שמתעלה על התחום הפיזי, מחלחלת לכל היבט בהוויה שלנו ומחדירה בחיים תחושה של מטרה ומשמעות.

כלי רב עוצמה אחד לטיפוח מקדש פנימי זה הוא תרגול הכתיבה. על ידי הצבת עט על הנייר, אנו יוצאים למסע של גילוי עצמי, התבוננות פנימית וביטוי רגשי. דרך הכתיבה, יש לנו הזדמנות לחקור את מעמקי המחשבות והרגשות שלנו, לפרום את רבדי הפנימיות שלנו ולשפוך אור על ליבת הווייתנו.

הכתיבה משמשת גשר בין המודע לתת המודע, ומאפשרת לנו להתחבר לרגשות העמוקים ביותר ולרצונות הפנימיים ביותר שלנו. היא מספקת מרחב בטוח לביטוי עצמי, משוחרר משיפוט או עכבות, שבו אנו יכולים לחקור את הפחדים, החלומות והשאיפות שלנו בכנות ובפגיעות.

לכתיבה מעצם היותה זו יש הכח לחזק את הקשר שלנו לתחושת הבית, לעגן אותנו בתחושת ביטחון ויציבות. כאשר אנו שופכים את מחשבותינו ורגשותינו על הדף, אנו יוצרים תיעוד מוחשי של החוויות הפנימיות ביותר שלנו, עדות למסע הגילוי העצמי והצמיחה שלנו. בדרך זו, הכתיבה הופכת לצורה של עיגון - מעשה של ביסוס עצמנו ברגע הנוכחי ואישור מחדש של תחושת הערך העצמי והשייכות שלנו.

באמצעות תרגול הכתיבה, אנו מטפחים הבנה עמוקה יותר של עצמנו ושל מקומנו בעולם. אנו מכירים בכך שבית אמיתי אינו רק מרחב פיזי אלא מצב של הוויה - תחושה של שלווה ושלמות פנימית שמתעלה על מגבלות הזמן והמרחב. וכאשר אנו מטפחים את המקדש הפנימי הזה באהבה, חמלה וטיפול עצמי, אנו מגלים שהבית האמיתי מכולם שוכן במעמקי ליבנו שלנו.

למעשה, תחושת השייכות וההשתייכות חורגת מעבר לאני האישי שלנו, והיא מקיפה את הקשרים שלנו עם אחרים והעולם הסובב אותנו. באמצעות כתיבה, יש לנו את הכוח ליצור קשרים עמוקים יותר עם אלה שחולקים את המסע שלנו, בין אם באמצעות חילופי מכתבים, יצירת סיפורים משותפים, או חקר תחומי עניין ותשוקות משותפים. בדרך זו הופכת הכתיבה לאמצעי לבניית קהילה וטיפוח אמפתיה, גישור על הפערים בין פרטים וטיפוח תחושת שייכות קולקטיבית. כאשר אנו מתעמקים בתחומי הדמיון והיצירתיות באמצעות כתיבה, אנו פותחים את עצמנו לאפשרויות ונקודות מבט חדשות, ומרחיבים את הבנתנו מה המשמעות של להרגיש בבית בעולם. באמצעות מעשה הסיפור, אנו יכולים לחיות בעולמות מעבר לעולמנו, לחוות תרבויות, נופים ודרכי חיים שונים. בכך אנו מטפחים תחושת סקרנות ופליאה, מעשירים את חיינו במגוון ובעושר של הניסיון האנושי. בדרך זו, הכתיבה הופכת לדרכון למחוזות חדשים של שייכות, המזמינה אותנו לחקור את האופקים הבלתי מוגבלים של הלב והנשמה האנושית.

נכון לכתיבת שורת אלה, ישנם בני ערובה חטופים בעזה, שקרוב לארבעה חודשים לא ראו בית, לא יודעים מה מחכה להם בבית, לא בטוחים מי מחכה להם בבית, לא בטוח שיש להם בית לחזור אליו,

חיילים ואנשי מילואים, נשות מילואים, פצועים בבתי חולים, עצמאיים, מפונים, מובטלים, הורים נוער וילדים - ולכולם בקשה אחת: לחזור הביתה!

אני מזמינה אתכם הקוראים, לקחת דף ועט – ולעשות להם רשימה! לכולנו רשימה!

רשימה כל הדברים שמחכים להם ולנו פה, על אף ולמרות כל מה שקרה פה בחודשים האחרונים - כדי שתהיה להם סיבה לחזור, ואוויר להחזיק מעמד עד שזה יקרה!